ילדים מאוכזבים הורים כועסים

בחופשת הפסח הזמינו אותנו חברים לעשות קמפינג בחוף שקט על
שפת הכנרת, שאלתי את מיקה אם היא רוצה לבוא
והיא ענתה בהתלהבות שבטח שכן ומאותו יום הזכירה ודברה
על הקמפינג המתקרב על שפת הכנרת, תכננה מה לארוז
ופינטזה על הכיף שיהיה

ומה יצר אצלה התלהבות?
בשנה שעברה עשינו קמפינג באותו חוף עם משפחות חברים ושם היא גילתה שהיא יכולה לצלול,
זה היה ממש ביום האחרון, בשעות האחרונות לפני שעזבנו, אחרי שביומיים הקודמים צפתה בשאר הילדים צוללים
קבלה אומץ וקצת הדרכה כיצד להתגבר על הפחד ולהעז… והצליחה

מאוד שמחנו שהיא רוצה לבוא כי הגדולים כבר ממש לא בעניין, התארגנו ויצאנו לדרך.
הפעם נסענו בפסח והמים היו עדיין קרים, זו משוכה שהיא הצליחה לעבור די בקלות וביום הראשון
צללה שוב ושוב בהנאה ובשמחה עם שאר הילדים ונהנתה עד בלי די.

המשבר הגיע למחרת, רוח מטורפת נשבה כל הלילה וכשקמנו בבוקר הכנרת סערה כמו ים סוער ממש,
גלים, סחף, קור, בקיצור אין מצב להיכנס, מסוכן מאוד.
מיקה מאוד רצתה להיכנס וכולנו קיווינו שמזג האויר הסוער יירגע והכנרת תאפשר לנו עוד יום מקסים,
זה לא קרה ואז התחילה האכזבה לעלות.
מצב רוח רע, חוסר שיתוף פעולה, כעסים, חוסר סבלנות וברגע מסוים דווקא כשכולנו המבוגרים
התיישבנו לשיחות רגועות וכיפיות היא רצתה כבר לחזור הביתה.

ובי עלו כמה קולות,
קול אחד כעס עליה שהיא לא רואה את חצי הכוס המלאה, שוכחת כמה כיף היה אתמול,
לא מצליחה לראות את הטוב עכשיו…
הקול השני אמר שזה אכן מאוד מאכזב שמזג האויר לא מאפשר חוויה במים שהיא כל כך חיכתה וציפתה לה
והיה אמפתי לאכזבה שלה
הקול השלישי היה אשמה ורצון עז לגרום לה להיות מרוצה ושמחה בכל דרך שהיא.

לשמחתי, הצלחתי להיזכר שבעצם מותר לה להיות מאוכזבת ואפילו שאכזבה היא חלק בלתי נפרד
מחיינו, כולנו עוברים דרכו שוב ושוב, באכזבות קטנות וגדולות, אלה שנזכור ואלה שנשכח.
הצלחתי גם להבין שזה באמת מאכזב, שהציפיה היתה גדולה ולכן גם האכזבה.
כאן האמפתיה שלי אפשרה לי להיות לידה בתמיכה, בקבלה ובהבנה.
אבל כאן זה לא נגמר, יש עוד חלק לפאזל, החלק של האשמה…
וגם איתו בחרתי לעבוד ולהזכיר לעצמי שזה לא תפקידי לגרום לה להיות מרוצה, זה גם לא תפקידי
לטפל באכזבה, שתפקידי האמיתי הוא לתמוך בה ולהיות שם איתה בקושי באופן שבו היא בוחרת.
שמותר לה לשבת באוהל מבואסת, שמותר לה לקטר ושמותר לה להרגיש רע ולהיות עם עצמה.
הזכרתי לעצמי שאני בוחרת להיות לידה באכזבה מבלי להרגיש אשמה ובלי צורך לרצות אותה ושאני
מוכנה ומזומנה לתת לה את הזמן להתאושש ולחזור לקו שלה.

ואכן יצאנו לדרכנו הביתה, מיקה נרדמה באוטו אחרי שהיתה במצב רוח כעוס ועם חזרתנו הביתה עדיין
היתה מאוכזבת ועצובה ולמחרת בבוקר קמה שקטה, שמחה וטובת לב ♥

הנושא של אכזבה מהווה סיבה לבעיות התנהגות אצל ילדים שאנו ההורים חווים כאתגר גדול
ישנה ציפיה שלנו ההורים שהעשיה שלנו עבורם, המאמצים וההשקעה שלנו יגרמו להם לשמוח וליהנות
ולהיות מרוצים וכשזה לא מתקיים אנחנו, כן אנחנו ממש מאוכזבים.
וכשאנחנו מאוכזבים אנחנו כועסים, אנחנו מטיפים על ילדים על כפיות טובה ועל המאמצים
שאנחנו עושים עבורם ועל לראות את הטוב….
בעוד שבעצם זו זכותם להתאכזב וזה אפילו תהליך חשוב בחיים להתאמן באכזבות.
אין צורך ליצר אכזבות באופן מלאכותי כדי שילמדו, זה קורה לבד, כל הזמן, מסיבות רבות ושונות.
הלימוד שלנו הוא בעצם הקבלה של האכזבה כרגש לגיטימי, כחלק טבעי בחייהם.
תפקידנו לאמר אני מבינה שאת מאוכזבת מאוד עכשיו וזה באמת קשה ועצוב, אני כאן בשבילך ומבינה אותך.
זה ממש מספיק.

כשיוצאים עם ילדים קטנים לבילוי, עושים דברים כיפיים, גן שעשועים, טיול נעים, סרט, גלידה…
ובסוף לא קונים את הבלון שהם רוצים, רק את הבלון, והאכזבה מרקיעה שחקים ואנחנו כועסים
וחוזרים על כל מה שעשינו בשבילם והאכזבה עדיין שם והתגובות עדיין שם.
נסו להקשיב באמפתיה, לראות את הדברים מנקודת מבטם של הילדים ותבינו שמותר, ממש מותר להתאכזב
ושגם אנחנו המבוגרים מתאכזבים שמה שציפינו לא קורה, הנה, ציפינו שהם יהיו מרוצים 🙂

אכזבות נעימות ואמפתיות