שוויון מגדרי מתחיל בבית

אני רוצה שהילדים שלי יצאו לחיים עם תפיסה של שוויוניות בין גברים לנשים,
אני רוצה שהם יצאו לחיים וידעו לכבד את המין השני, לראות את האדם כאדם,
לחלוק באחריות בחיי המשפחה, שידעו לבשל, לנקות, להרוויח כסף, לעשות כביסה,
לטפל בילדים (אם וכאשר יבחרו שיהיו כאלה), לחוות את המיניות הזוגית בכבוד, בקיצור להיות שותפים אמיתיים.
מאסתי בחלוקה המגדרית של פרנסה וטיפול בבית ובילדים.

מיקה בת ה-10 באחת משיחותינו השבוע, פתאום פתחה בפניי את הנושא הזה עם אמירה שאבות צריכים לקחת חלק בכל מה
שקשור לבית ולילדים ואמהות לא צריכות לעשות הכל לבד.
שמחתי שהיא העלתה את זה אבל הבנתי מכך שזו לא המציאות שהיא תמיד פוגשת, אפילו בבית שלנו.

אני עובדת מהבית כל השנים, זיו חזר לעבוד מהבית לאחרונה אבל כמה שנים הוא היה שכיר, יצא מוקדם, חזר מאוחר,
לא היה מעורב מדי בעבודות הבית, לא הכין סנביצים בבוקר או בישל בכלל, היה מעט מעורב בנקיון ולא היה לו מספיק זמן לילדים.
בדיעבד אני מבינה שזו לא היתה חלוקה בריאה או נכונה בינינו למרות שהילדים כבר לא ממש קטנים המסרים חודרים עמוק.

החזרה שלו לעבודה מהבית העלתה בין שנינו שיחות רבות על חלוקה שוויונית, לבשל, לנקות, לדאוג לילדים, להסיע, לעשות כביסה.
יש בי שמחה גדולה על השיח הזה כי אני רואה שהוא מחלחל גם לילדינו.
זיו ואני מפרנסים באופן שוויוני, עוסקים במלאכות הבית כל אחד על פי קצבו ויכולתו אבל חולקים אותן
ולאחרונה הוא לוקח חלק הולך וגדל בבישול שזה חידוש משמח!

היו שנים שהילדים היו קטנים והבחירה שלי כאדם וכאמא היתה להיות בפוקוס מלא על הילדים והמשפחה.
ילדתי 5 ילדים, את ארבעת הראשונים בשמונה שנים, היה עמוס בהנקות, בהריונות, בקימה בלילה ובטיפול בכלל.
בחלק מהשנים הללו עבדנו יחד מהבית וחלקנו את רוב הדברים באופן שווה.
אני מאוד מבינה את הבחירה הזו של חלק מהאמהות ויודעת שאבות רבים מרגישים שבמצב הזה עול הפרנסה על כתפיהם
ונותנים עדיפות גבוהה ביותר לעבודתם, עובדים עד שעות מאוחרות וחוזרים מותשים לסוף יום.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול האם זו הדרך הנכונה להיות זוג ולגדל ילדים?
אתם יודעים מתי אבות מגלים שבעצם הם יכולים לחזור מוקדם כמה ימים בשבוע?
לצערי רק בגירושים.

איך זה מתאפשר שם? מה משתנה?
החשיבה!
אין ברירה, אם רוצים לראות את הילדים אז חוזרים לאסוף אותם מהגן והצהרון בארבע או חמש.

אבל האם צריך להתגרש בשביל זה?
אולי אפשר לעשות את זה כשהזוג יחד, למה לא בעצם?
למה לא לאמר במקום העבודה, המשפחה שלי חשובה לי ואני רוצה לצאת הביתה כדי לאסוף את ילדיי
מהגנים ובתי הספר, למה לא לאמר במקום העבודה זו זכותי כאדם לעבוד שעות נורמליות,
למה לא לאמר לעצמכם העצמאים, יש שעות עם הילדים והמשפחה וזה חשוב, יותר חשוב מכל דבר אחר!

השינויים לא קורים מדיבורים הם קורים ממעשים, אנחנו בני ובנות הזוג במשפחות השונות והמגוונות הקיימות
היום יכולים לאמר שסוף יום העבודה יהיה בשעות בהם נוכל לבלות עם משפחתנו, לחלוק באופן שוויוני
את חיי המשפחה, לטפל יחד בילדים אפילו אם בת הזוג עובדת פחות כרגע ונמצאת יותר שעות בבית.
גם אמא שנמצאת כל היום בבית בשלב הזה או עובדת במשרה חלקית רוצה שותפ/ה אדם לחלוק איתו את היום,
החוויות, העשיה האינסופית הנדרשת בבית, הטיפול בילדים, זקוקה לזמן לעצמה…

השינוי מתחיל כאן אצלנו, כשעוד ועוד גברים גרושים אומרים במקומות העבודה שהם במשמורת משותפת, מקומות העבודה
נאלצים לקבל זאת, אז תהיו במשמורת משותפת כשאתם יחד, חילקו את החיים יחד.
אני עובדת עם זוגות יומיום, פוגשת הרבה מהאתגרים הגדולים של החיים בשניים,
לא מעט מהם יושבים על חלוקה לא נכונה בין בני הזוג שיוצרת שחיקה, כעס, מרמור ותשישות של השניים.

אנחנו כחברה יכולים וצריכים ליצור שינוי אבל השינוי הזה מתחיל בבית שלנו, בחיים הפרטיים,
בבחירות שלנו, בסדרי העדיפויות, בהבנה שאנחנו שותפים מלאים ואחראים יחדיו על הכל, במסרים לילדים,
באופן שבו אנחנו מקיימים את השוויון בכבוד הדדי, בשותפות, באהבה ובאמונה.
כל בני האדם נולדו להיות שווים בזכויותיהם, הכל הכל מתחיל מהבית, בואו נשקיע שם ונשנה את העולם כולו!

כך זה התחיל, שיר הסופרג’יסטיות במרי פופינס, תיהנו 🙂