לא עכשיו….

אמא: תוציאי כלים מהמדיח
ילדה: עוד מעט
אמא: בסדר
עברה חצי שעה
אמא: אמרת שאת עוד מעט מוציאה את הכלים מהמדיח
ילדה: כן כן אני רק מסיימת את השלב
אמא: עכשיו
ילדה: רגע רק מסיימת שלב
אמא: אם לא תוציאי עכשיו אני לוקחת את הטלפון
ילדה: עוד מעט
אמא: לא יהיה לך טלפון עד מחר
ילדה: יהיה לי
אמא: אני מחליטה….
ילדה: את לא תקחי לי…

השיחה הזו מוכרת לכם?
אני מוצאת את עצמי לא פעם ולא פעמיים מתעסקת עם הנושא הזה של גבולות, ענישה ותגובתיות.
כשאני מבקשת עזרה מהילדים שלי או כשחשוב לי שיעשו פעולה כלשהי כמו התארגנות לשינה או התארגנות בוקר
אני רוצה היענות, הקשבה ותגובה חיובית.

אבל מה קורה לעתים קרובות במציאות?
דחיינות ושכחה מצד הילדים וחוסר רצון לשיתוף פעולה עקב עיסוקים אחרים שבעיניהם הם בסדר עדיפות גבוה יותר
וכמובן העובדה שהדברים שאני כהורה מבקשת מהם בד”כ לא מעניינים ואפילו מבאסים.

אז יש פעמים שזה לא מפריע לי, ואני יכולה להבין אותם.
דוגמא מהימים האחרונים, אצל מיקה ישנה חברה ובמקום שישבו מול המסך הן מצאו פעילות חליפית (בעידודי)
לשים לק בכל מיני צבעים והפעילות הכיפית הזו נגררה עד שעה מאוחרת משעת השינה, שם יכולתי להבין ולתמוך.
רציתי שהן יסיימו וילכו לישון אבל חיכיתי בסבלנות עד שהלק התייבש, עד שהן מימשו את כל הרעיונות הצבעוניים
שלהן עם הנקודות והפסים וכל צבעי הקשת ומצאתי את עצמי תומכת בקלות יחסית ומאפשרת להן לאחר את שעת השינה,
הן העסיקו את עצמן, אמרו שילכו לישון לבד והיו במשחק יצירתי, כל הנסיבות הקלו עליי מאוד לתמוך ולהיות גמישה.

אבל יש פעמים שהדחיינות מפריעה להתנהלותי או שפשוט כבר אין לי סבלנות באותו היום, למשל כשמיקה צריכה
לפנות מדיח ואני צריכה להכניס כלים מלוכלכים והיא דוחה ודוחה את הפעולה, או כשליאור צריך לשטוף כלים וצריך
לקרוא לו שוב ושוב מהחדר.
אלה רגעים שיכולים להעלות בי כעס במיוחד שהדחיה היא עקב משחק על הטלפון למשל, אולי אם היא היתה מציירת
או קוראת ספר הייתי מקבלת את זה יותר בקלות 🙂
(שיפוטים שיפוטים…)

או אז מתחילות מחשבות כמו:
היא לא מקשיבה לי
היא צריכה להקשיב לי ולעשות מה שאני אומרת לה
אני מבקשת כל כך מעט ועושה בשבילה כל כך הרבה
עוד פעם המסכים האלה
הדחיינות הזו מעצבנת אותי
אני צריכה לשים כאן גבול ברור
ואז עולים הקולות של זיו: הילדים לא עוזרים מספיק בבית, צריך לעשות תורנויות מסודרות, את מוותרת להם…

אפשר לאמר שכאשר הקולות האלה עולים הנטיה היא להתחיל להגיב, ואיך מגיבים?
כעס, איומים וענישה.
התגובה האוטומטית היא לאמר למשל: אם לא תעזבי עכשיו את הטלפון אני לוקחת אותו, ואם היא תאמר את
לא לוקחת אותו אני יכולה לענות ב – אני לוקחת ולא מחזירה….
האמת אני ממש ממש לא אוהבת תגובות מהסוג הזה אצלי או אצל זיו, אני יודעת שהן לא נכונות, שזו לא הדרך שלי,
שאני לא רוצה לאיים או להעניש. זו לא מערכת היחסים שאני מחפשת עם ילדיי ואין דבר שגורם לי תחושות אשמה יותר
קשות מתגובה לא פרופורציונלית ומסלימה.
הענין הם תגובתיות זה שאין שם חשיבה מדויקת יש שם מחשבה שיוצרת רגש שיוצר עוד מחשבה ותגובה ואז התגובה של
הצד השני מעוררת תגובה נוספת וכך זה ממשיך.

אז מה עומד לרשותי?
איך כן מקבלים שיתוף פעולה בלי תגובתיות?

1. שיחה / שיחות שאינן קשורות לארוע ספציפי
   כשאני מקיימת שיחות עם ילדיי, בנחת, לפעמים בנסיעה, לפעמים כשאנחנו יושבים סתם כך ומפטפטים, לפעמים
   באופן מתוכנן, המסר עובר.
   שיחות כאלה מאפשרות לי להסביר את עצמי ברוגע, מאפשרות להם להסביר את עצמם וכך אנחנו מגיעים להחלטה
   משותפת שהם בד”כ עומדים בה פרק זמן מסוים.
   שום החלטה לא מחזיקה חודשים אבל בהחלט יכולה לעבוד כמה שבועות יפה.
   זה גם מאפשר לי כשהם לא עומדים בה להזכיר להם שסכמנו וזה מעורר שיתוף פעולה.
   זו גם דרך נפלאה ללמד אותם איך לפתור חילוקי דעות או קשיים ביחסים עם אדם אחר
2. לגשת ולדבר איתם תוך קשר עין
   כשאני קוראת לילדים ממרחק אני לא רואה במה הם עסוקים, אני לא מגיעה להקשבה שלהם והרבה פעמים
   הם פשוט לא בתשומת לב.
   כשאני ניגשת לילדים, מבקשת שרגע יעצרו את מה שהם עושים, מסתכלת להם בעיניים ומסבירה מה אני
   צריכה הם מבינים, קשובים ויש בינינו דיאלוג.
   המצב הזה לרוב מביא לשיתוף פעולה ולהקשבה הדדית
3. דוגמא אישית
   אני מוצאת את עצמי לעתים לא רחוקות נענית לבקשתם ב – עוד מעט…. עוד 5 דקות…. אני יחשוב על זה
   ולא תמיד עומדת בזמנים שהתחייבתי אליהם, לעתים מתעכבת או שוכחת.
   נקודת המבט הזו מאפשרת לי לעמוד יותר במילה שלי, לשים לב להתחייבויותיי בפניהם ולדעת שכשאני
   נותנת שם דוגמא אישית הם מקבלים את המסר והוא מחלחל גם להתנהגות ולחשיבה שלהם.
   זה גורם לי לחשוב, לעשות בדק בית ולהשתפר בהתחייבויות שלי מולם ובדיבור שלי שהוא גם דחייני לעתים.
4. הסרת שיפוטים
   השיפוט שלי כהורה הרבה פעמים על החשיבות של מה שהילדים עושים מול החשיבות של מה שאני מבקשת
   מהם יוצר התנגדות אצלם. האם זה הוגן שאני אחליט שלקרוא ספר זה יותר חשוב מלשחק משחק על הטלפון?
   האם זה הוגן שהתגובות שלי יהיו סלחניות כשהילדים עושים משהו שאני מעריכה יותר ושהן יהיו תוקפניות
   כשהם עושים משהו שאני חושבת שהוא מיותר?
   אני מאמינה שצריך לכבד כל בחירת משחק או פעילות של הילדים עם הכללים והמסגרת שבחרנו
   בבית כדי לכבד אותם ואת בחירותיהם כבני אדם עצמאיים בחשיבה.
   כשאני מורידה שיפוט ומתיחסת לענין עצמו שהוא הבקשה שלי ויכולת ההיענות שלהם התוצאות טובות יותר
   והם מרגישים מוערכים על מי שהם ולא רק על מי שאני רוצה שהם יהיו

אלה כלים שקשורים למערכות יחסים בין אנשים בכלל לא רק עם ילדים.
הכלים האלה מונעים מאתנו שרשרת תגובות מתנגדת, מסלימה ופוגענית.
אני מניחה שבדומה אליי גם בהורות שלכם כשאתם מגיבים לתגובות של הילדים, כועסים, מענישים ומאיימים אתם לא
מרגישים טוב ורוצים דרך אחרת.
מה שאני עושה זה מתאמנת, כשאני שוכחת ונגררת לתגובות אני מזכירה לעצמי לאחר מכן שזו לא הדרך שלי וחושבת
איך להשתמש בפעם הבאה בכלים העומדים לרשותי ולא להיגרר לתגובתיות.

מאחלת לעצמי ולכם דיאלוגים נעימים ומרגשים עם הילדים
שיתוף פעולה ויחסים טובים

באהבה